פיתיון,שוחד ופרסים,מה ההבדל?

ובכן לפני כמה שנים,כשהחלטתי לעבור ולאלף כלבים אך ורק בשיטות חיוביות,הדבר הראשון שעלה בראשי כבעיה הוא,איך לגמול את הכלב מהחטיפים שהוא מקבל בזמן השיעור?

הרי לא נרצה ללכת כל חיינו עם חטיפי כלבים בכיסים......
לאט לאט התחלתי להבין את החשיבות של מתי אני נותן חטיף,איך אני נותן חטיף,איזה חטיף זה-הכלב מכיר את החטיף או לא? כמה ערכי החטיף לכלב וכו'.
על כן החלטתי להציג את המאמר הזה כפתח דבר לעניין החטיפים, על מנת להרגיע את בעלי הכלבים,ולהראות להם שלא יצטרכו "לסחוב אתם חטיפים כל החיים..."
אפתח ואעשה קצת סדר במינוח הנכון של זמני נתינת החטיף,אך ראשית אוסיף לכאן הערה: על מנת לעשות זאת באופן מקצועי יש להיוועץ עם איש מקצוע בתחום,שמבין מהם תהליכי למידה,וכמובן משתמש אך ורק בשיטות שאינן מכאיבות או משפילות את הכלב!
פיתיון: זו הבטחה של פרס. זה חטיף או צעצוע שגורם לכלב לבצע את מה שאנחנו מבקשים. פיתיון גורם לכלב לעקוב אחרינו,אוכל שהכלב אוהב,צעצוע מצפצף וכו'.
שוחד: הוא פיתיון תמידי. אם אנחנו צריכים להראות לכלב חטיף כל פעם שאנחנו רוצים שהוא יבצע פקודה,אנחנו משחדים אותו. אם אנחנו נשענים  על המזון או הצעצועים בכדי לגרום לכלב לעשות כרצוננו,אין ספק שאנחנו משתמשים בתמריצים אלו כשוחד.
פרסים: פרס הנו חיזוק חיובי. חיזוק חיובי הוא פרס להתנהגות רצויה. בניגוד לפיתיון,שנועד לקחת את תשומת הלב של הכלב,הפרס ניתן לאחר ביצוע פקודה בצורה רצויה.
ברגע שהכלב יודע שמשהו טוב מקושר להתנהגות שלו,הוא יעבוד בכדי לקבל את מה שהוא רוצה.
פרסים שניתנים באופן קבוע ,פעם אחר פעם,מאבדים את הערך שלהם.

לכן ברגע שההתנהגות נרכשה ונלמדה,הפרסים צריכים להיות אקראיים בלבד.
גם פרסים כמו שבחים,למשל, יכולים לאבד את ערכם אם הכלב זוכה לשבחים רבים ללא עשייה קודמת.
גם צעצועים,עצמות ושאר הדברים שהכלב אוהב,אם הם יהיו זמינים לכלב בכל שעות היום הם פשוט מאבדים את ערכם.
כמובן שאפשר מדי פעם להתנהג בצורה "לא הוגנת",ולתת לכלב חטיף בעל ערך גבוה סתם בשביל הכיף,בגלל שהוא כלב אדיר ואנחנו פשוט אנשים נפלאים...
גמילה מחטיפים: ברור מאליו שאנחנו לא רוצים "לסחוב" איתנו חטיפים לשארית חיינו...
לכן אנחנו צריכים לגמול את הכלב מחטיפים,מוקדם ככל האפשר ,וזה נעשה בשלושה דרכים:
1) באופן תמידי אנחנו נשתמש בפעולות יומיומיות כפרסים(life rewards)לכל אורך היום.

כלל זה חשוב,היות והכלב לא יכול לאפשר לעצמו שום דבר על דעת עצמו,אלא אם זה היה כרוך בהתנהגות רצויה לפני כן. על כן כשאנחנו לא נמצאים עם הכלב,ואז בדיוק זה הזמן שהכלב יכול לסגל לעצמו פרסים,אנחנו נדאג שהוא יהיה במקום בטוח וגם לא יסתבך בצרות,ושלא יגיע לדברים שהוא יכול "להשיג לעצמו"
2) עלינו ליצור "שרשרות התנהגותיות".זה אומר להוסיף פקודה אחרי פקודה לפני נתינת הפרס.יש לשנות לעיתים תכופות את השרשרות ההתנהגותיות כמו: "שב,לשכב,הישאר,אליי ואז חטיף" או "שב,השאר,אליי,לשכב ואז חטיף".
3) יש להשתמש בחיזוקים עם חטיפים לסירוגין-תמיד יש לשבח את הכלב,אבל יש להגיע למצב שבו הפרסים של האוכל באים לעתים רחוקות יותר ויותר.
אם נמלא אחר שלוש התנאים הללו,באופן שיטתי ומעשי,הכלב ייגמל מפרסי מזון ויהפוך לצייתן ובעל התנהגות אמינה יותר.
איך לגרום להתנהגות להיות מהימנה ולחזור על עצמה יותר ויותר:
1) עיצוב התנהגות- בכל פעם שהכלב מבצע התנהגות מסוימת באופן עצמאי,אבל בדיוק כפי שציפינו שהוא יעשה,מבלי להורות לו לעשות זאת,אנחנו "צדים" את הרגעים הללו,ונותנים לכלב את הפרס הכי יקר לו שהוא אפילו לא ציפה לו.

למשל: אנחנו יושבים לאכול סביב השולחן,הכלב נשכב במקום שלו על הכרית ,מבלי שאמרנו לו לעשות זאת,זאת הזדמנות ענקית לתת לו חטיף על מנת להודיע לו- "מצוין,מה שעשית כרגע זו התנהגות מאוד רצויה והיא תזכה אותך מפעם לפעם בחטיפים שאתה באמת אוהב...."
2) חזרתיות- הדרך היחידה שהכלב שלנו ילמד לעשות דברים מסוימים בצורה מהימנה,היא לחזור פשוט על ההתנהגות שוב ושוב... אין קיצורי דרך!
3) לבקש 100% הצלחה- אנחנו נבקש מהכלב לעשות רק פקודה שאנחנו בטוחים כמעט במאה האחוזים שהוא יבצע. אם ישנו חשש שהכלב לא יבצע את מה שביקשנו,לא נבקש את ביצוע הפקודה,אלא ניצור "קרקע פורייה" יותר לביצוע הפקודה ורק אז נבקש את הפקודה. למשל: אם הכלב קצת רחוק מאיתנו,וישנו הסיכוי שהוא לא יגיע כשנקרא לו,אולי הוא יבוא אם נסתובב לצד השני ונתחיל ללכת ואז הוא ירגיש קצת לבד... ברגע שהוא יתחיל לנוע לכיווננו,נקרא לו "אליי",וכמובן כשהוא יגיע נשבח אותו. במקרים אחדים,אפילו שינוי בגוון הקול יגרום לכלב להגיע במהירות אלינו. גוון קול עליז יותר,ברוב המקרים יגרום לכלב לקפוץ ממקומו ולהגיע אלינו מיד!
4) לא לבקש יותר מפעם אחת- זהו אולי החשוב שבכללים,היות ובעלי כלבים נוטים לחזור על הפקודה שוב ושוב. אם נבקש פקודה יותר מפעם אחת,המלים שלנו יאבדו את "הכוח שלהן".
5) לכל פקודה יש התחלה ויש סוף- אנו לא נושיב את הכלב ופשוט נלך מבלי לשחרר אותו קודם.
6) "העולם של הכלב" קטן- כל רצונותיו של הכלב,בעצם עוברות דרכינו,הצעצועים שלו,האוכל שלו,המים וכו'. אנו רק צריכים לדאוג שהוא יבצע כל פעם משהו קטן לפני שהוא מקבל את מבוקשו,ובכך להבטיח שהוא אכן "מבין" שעולמו קשור בעולמנו.
7) חיזוקים חלקיים מתמשכים- ניתן,ואף רצוי,ליצור מפה של חיזוקים לאורך זמן,כאשר החיזוק משתנה הן בבחינת הזמן הנדרש מחיזוק אחד לשני,והן מבחינת סוג החיזוק.
8) לכלול את שלושת הממדים בכל התנהגות- כל התנהגות שהכלב לומד יש לכלול בשלושה ממדיים:
i. זמן- הגדלת הזמן בו הכלב שוהה בתנוחה המבוקשת

ii. מרחק- הגדלת המרחק מהכלב הבצע את הפקודה,או לחילופין ביצוע הפקודה ממרחק הולך וגדל.
iii. הסחות דעת- סעיף זה חשוב במיוחד,היות ויש להבין כי הסחות דעת שונות,צריכות להיות מורגלות על ידי הכלב. אין לצפות שכלב שלמד זה הרגע להתיישב,יבצע את הישיבה כאשר הוא נמצא ברחוב סואן וקבוצת ילדים רצים לעברו...
לבסוף ולסיכום,יש לזכור לערוך שיעורים קצרים לאורך כל היום,שתיים שלוש פקודות בכל פעם,שיהפכו במהרה לשגרה של צייתנות מרצון ואהבה!